הילד נפגע גילוי העריות אינו יכול לטפל בעצמו ולהגן על עצמו, ועל כן עליו לפצות על כישלון המבוגרים בטיפול ובהגנה בכלים היחידים העומדים לרשותו- מערכת לא בשלה של הגנות פסיכולוגיות.
חווית גילוי העריות מביאה לשבר בתחושת הגוף וחסינותו. הסימפטומים הגופניים מתחילים היכן שהמילים נגמרות. הגוף שותף ל"מלחמה" בזיכרון הטראומה ומגויס יחד עם ההגנות הנפשיות כנגד האיום הנמשך של הטראומה, הממשיכה לקנן במעמקי הגוף והנפש. הטראומה נושאת עמה אובדן בלתי נמנע.
הנפגעים מאבדים את המבנים הפסיכולוגיים הפנימיים של העצמי הקשור בביטחון באחרים, ומאבדים גם את תחושת התומה הגופנית שלהם. לבגרותו מגיע הילד נפגע גילוי העריות, כשהוא נושא בגופו ובנפשו את צלקות ההתעללות שהן כחומר רעיל ובלתי מעובד, הממשיך לדלוף ולעורר את חווית הטראומה או רסיסים מתוכה. הוא נותר בעירור יתר וגופו דרוך באופן מתמיד לקראת סכנה פוטנציאלית, מנגנוני גופו מסוגלים להיכנס באופן אוטומטי ומיידי למצב של התנתקות בתגובה לאות מוכר (ריח, מגע, תמונה, צליל או טעם).
בזמן שהמערכת הסימפתטית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת, ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות זיכרון חושיות ואיקוניות. הגבר שורד גילוי העריות לומד להתבונן בעולם בחשדנות, נוטה לא לבטוח באחרים ומפתח חושים רגישים לכל בגידה באמון שגם כך הוא מתקשה לתת. הוא חרד לכל פריצה של גבולותיו ומתקשה בהבעת רגשותיו, הוא מעדיף להותיר את קשריו הבינאישיים מרוחקים, רשמיים ונטולי רגש ככל האפשר. הוא יחשוש מאינטימיות ויתקשה להבחין בין מין, חיבה, התעללות, אהבה והגנה. הוא מתקשה להתייחס לגוף שבגד בו והיה שותף לחוויית הפגיעה. יחסו למין הוא אמביוולנטי, יחסי מין יכולים להתקשר אצלו ליחסי גומלין לא הדדיים, מיניות עם כפייה שלעיתים מלווה באלימות.
העיוות בקשרים עם בני המין השני יובילו לבעיות בתפקוד המיני ולהופעת סימפטומים סומאטיים (כאבי בטן, דלקות ומחלות הקשורות לאברים הגניטליים). גבר שורד גילוי עריות חווה פיצול חמור בין הנפש לבין הגוף, ככל שמערכת ההגנה שלו מדחיקה את הטראומה, הגוף יגיב יותר לאיום הפסיכולוגי כאילו הוא איום פיסיולוגי. צעקות הגוף מושתקות באמצעות הסימפטום הגופני הקולט את אנרגיית הטראומה, מסנן ומזקק אותה. הפגיעה נותרת ללא מילים ומורכבת מקטעי זיכרונות ותמונות מקוטעות, והגוף מוצא דרכו לבטא את הנפש.
הגוף מציית למסרים שאמנם לא עברו דרך המבנים הלשוניים השכליים, אך היוו גירוי לתגובה גופנית, בדיוק כמו בילדות. הרגש שמתעורר בעקבות ההצפה החוזרת ונשנית של הטראומה מועבר על ידי הנפש בדרך פרימיטיבית, לא מילולית, ויוצר את הזעזוע הגופני המופיע כסימפטום פסיכוסומאטי.
גברים המתכחשים לפגיעה בם כמו גם לפגיעותם, יתקשו ליצור קשר בין ההתנסות הטראומתית לבין הביטויים הפסיכוסומאטיים שבאו בעקבותיה. גברים אלה, כדי להימנע מלהרגיש בצורה עמוקה מידי את הכאב והקונפליקט הפנימי, עלולים לגרום לנפש להצפה, הגוף מתגייס מיד לעזרת הנפש ומאפשר ביטוי העקה באמצעות סימפטומים גופניים.
- הטראומה שלא עובדה אינה מניחה ומבליחה לתוך מציאות חייו של השורד, ברגעים אלה המוח מאבחן סכנה ושולח שדרים למערכת העצבים האוטונומית אל אברי הגוף ומתאים את פעולתם לדרישות המצב. שדרים אלה מגיעים לכל מערכות הגוף וגורמים לירידה בפעילות מערכת העיכול, לדפיקות לב מואצות, ללחץ דם גבוה, ולשינויים בזרימת הדם למוח- תגובות אופייניות למצבי לחץ ופחד. החלקים ה'קפואים' של זיכרון הטראומה, יוצרים הטבעה אישיותית, רגשות הבדידות, חוסר התקווה והייאוש מתורגמים כולם למחלה, כל זמן שיישארו מודחקים, ובלתי מודעים הם יכשילו את המערכת. נוצרים שינויים בתבניות המוח, בלוטת יותרת המוח מפרישה הורמוני דחק (קורטיזול), הגורמים לתגובות הורמונאליות, הורמונים אלה מסייעים בשעת הדחק, אך אם הדחק נמשך לאורך זמן נפגעת פעילותו של ההיפוקמפוס לשלוט בהם, וההורמון יכול להביא לידי תוצאות פתולוגיות ולגרור את הגוף לשרשרת תגובות אנדוקריניות (כגון חוסר תפקוד של בלוטת התריס). ממצאים מוכיחים כי טראומה הממשיכה להתקיים גורמת להתכווצות ההיפוקמפוס ופוגעת בתפקודי הזיכרון.
- למערכת החיסונית זיכרון יוצא מגדר הרגיל והיא מושפעת משינויים במצב הנפשי, תאי החיסון של מבוגר שעבר פגיעה מינית בילדותו זוכרים את הטראומה ומכילים חלקי רגשות, הם נכנסים לפעולה כל עת שהטראומה צפה ועולה. רגשות משפיעים על המערכת החיסונית והם מהווים חלק ממנה, פגיעה רגשית מותירה את האדם פגוע ברמת היכולת החיסונית שלו והוא נותר פגיע לפעילותם של וירוסים שונים, דלקות וחשיפה למחלות שונות, כמו גם לוירוסים מסרטנים. חוסר האונים והייאוש החווים נפגעי התעללות מינית, גורמים למערכת החיסונית להיות פגיעה לכל המקורות הרעילים הנוספים שיש בסביבה, ויכולים לבוא לידי ביטוי בהתעלמותה של המערכת החיסונית מכל סכנה, או באי יכולתה להתרבות ולבנות תאי הרג שיעמדו בפני התקפות על הגוף. כל מצב רגשי לוחץ וטראומתי, משנה את פעילות המוח והמערכת החיסונית, ומיתרגם בסוף למחלה.
- העור הוא האמצעי הראשוני לתקשורת עם הזולת, דרכו נחווה מגע, תחושות של קור או חום, רכות או חספוס, קירבה או ריחוק, איום או הזמנה לקרבה והוא מושבן של התחושות לגבי הגוף עצמו. הגבר שעבר פגיעה מינית בילדותו נותר ללא עור, קרי ללא כל הגנה כשגבולות גופו ונפשו פרוצים. העור לא מצליח בהגנתו על העצמי ועל מנגנוני ההגנה הנפשיים והגופניים. לפי התיאוריה של אנזייה (2004) לעור פונקציה של החזקת חיי הנפש, כל פונקציה נפשית מתפתחת תוך שהיא נתמכת בפונקציה גופנית. העור, כמו הגוף, אינו משרה עוד בטחון, הנפגע חש ריחוק וסלידה מגופו ויוצר מחלות עור המצדיקות תחושה זו ומונעות מאחרים להתקרב אליו ולהגדיל בכך את האיום עליו. הוא יפתח מחלות עור דלקתיות, כמו הרפס, שלבקת חוגרת , אקזמות ופסוריאזיס. מחלות אלה תתפרצנה כל אימת שהמצוקה הנפשית תעלה, ללא יכולת להתמודד מול הקונפליקטים שבאים בעקבותיה. זו גם דרך נרקיסיסטית לפצות את עצמו על חוסר תשומת הלב בילדות, במיוחד כלפי העור שלא זכה למגע רך, חם ויציב. הגרוד, באופן פרדוקסאלי העור המגורה מפצה על חסכים אלה.
- מערכת העיכול, הנקראת גם "מוח הבטן" או "מוח הקרביים" מהווה מרכז עצבים. במחקרים נמצא כי הבטן שלנו מכילה רשת מתוחכמת של תאי עצב,( המערכת האנטרית) היא מכילה רשת של תאי עצב שרבים מהם מפרישים את אותם נוירוטרנסמיטורים (חומרים הקשורים להולכה העצבית) הנמצאים במוח שבראשנו. המערכת מכילה גם תאים להזנת תאי העצב המעורבים בתגובות חיסוניות. רשת זו מופעלת באמצעות הרגשות השונים, ככל שההדחקה הנפשית גדולה יותר, המערכת תפעל באיטיות ועלולה לגרום לפתולוגיות במערכת העיכול כולה. תאי העצב הנמצאים במעיים מייצרים נוירופפטידים, חומרים כימיים רבי עוצמה המעבירים מידע מתא לתא. אלה משפיעים על מצב רוחנו ועל כל המערכות הביולוגיות שבגופנו, ומשמשים ערוץ תקשורת ישיר בין הרגשות לבין מערכות הגוף.
כשגבר אינו מטפל במתח הנפשי ומתעלם מהרגשות המתלוות למתח זה, הגוף שלו יתמרד. שורד פגיעה מינית בילדותו נושא עימו מתח, חרטה, כעס ותסכול המצטברים בתוכו זמן רב ויכולים להיות גורמים עיקריים לתסמונת המעי הרגיז ,לעצירות, לשלשול, לבחילות, לבטן נפוחה ועוד. מוח הבטן מושפע ממסרים המגיעים ממוח הראש, הוא יכול לכוון ולתאם את כל פעולות העיכול, הספיגה וההפרשה ללא קשר לפקודות המגיעות מהמוח. התבטאות הטראומה בגוף הנפגע, והבנת הקשר של התסמינים הגופניים לפגיעה המינית בילדות, מדגישה את חשיבותה של העבודה טיפולית באמצעות הגוף כדרך לשחרר את אנרגיית הטראומה, גם במקום בו ההדחקה אינה מאפשרת, בדרכים אחרות, את הביטוי המילולי לסיפור הטראומה.
